לדעת רבים וטובים החקיקה הדתית בישראל הגיעה לסוף דרכה. היא גורמת נזק יותר מתועלת, ומרחיקה יותר ממקרבת. האם להפריד בין הדת למדינה? כאן עולה חשש למהותה של המדינה כמדינה יהודית, ולכן הדרישה היא צנועה יותר: להפריד את הדת מהפוליטיקה

בשנים שקדמו להקמת המדינה עלתה אצל קברניטי היישוב כמה וכמה פעמים השאלה מה יהיו פניה של המדינה העברית שבדרך. האם תהיה זו מדינה דתית מסורתית או מדינה חילונית. אנשי היישוב הישן ביקשו להבטיח כי מדינת ישראל תשמר את דרך חייהם הדתית, אולם לעומתם רוב אנשי היישוב החדש, בייחוד שכבות הפועלים, המורים, הצעירים ויושבי הקיבוצים היו בעד מדינה חילונית המכבדת את הדת אך אינה מזדהה אִתה. בשנת 1947 שלח דוד בן גוריון לאגודת ישראל את מסמך ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה. זאת כדי לאחד את כל כוחות היישוב לקראת הדיון באו"ם על המדינה העתידה לקום. המכתב נשלח על רקע החשש כי אגודת ישראל תתנגד בעדותה בפני ועדת אונסקו"פ של האו"ם להקמת מדינה יהודית. המכתב הסביר את עמדת הסוכנות בארבעה נושאים הקשורים לדת, וכלל הבטחות בנוגע לתחומים אלו בעניין המדינה לכשתקום. ארבעת התחומים היו: שבת, כשרות, אישות וחינוך. על פי המסמך יום המנוחה הרשמי במדינה יהיה יום השבת, תתאפשר שמירה על דיני הכשרות במטבחי המוסדות הממלכתיים, ענייני נישואים וגירושין יידונו בבתי דין דתיים מיוחדים ותינתן אוטונומיה מלאה לכל הזרמים בחינוך לצד "מינימום של לימודי חובה" במקצועות עברית, היסטוריה ומדעים.

בעקבות מכתב זה נחקק לאחר הקמת המדינה חוק שעות עבודה ומנוחה המסדיר את השבת כיום המנוחה השבועי ליהודים. בתחום הכשרות נקבע כי כל המטבחים במשרדי הממשלה, בצה"ל ובשאר הארגונים הממלכתיים יהיו כשרים. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) נתן מונופול לבתי הדין הרבניים בענייני קביעת המעמד האישי בין יהודים. בתחום החינוך נשמרה האוטונומיה של החינוך העצמאי.

בכל שאר התחומים נותרה סוגיית המעורבות של המדינה בנושאי דת פתוחה לדיון. אמנם לפני הבחירות הראשונות הצהיר בן גוריון כי "לא תהיה כפייה דתית במדינת ישראל", אולם למעשה מכתב הסטטוס קוו יצר מציאות שבה רבים טענו כי כפייה שכזאת כבר קיימת. בשנת 1951 הוקמה "הליגה למניעת כפייה דתית", והיא שמה לה למטרה להילחם במגבלות על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ובסגירת רחובות לתנועה בשבת. בשנים שלאחר מכן פעלה הליגה גם נגד החוק האוסר לגדל חזירים שנחקק בשנת 1962, נגד חוק שיפוט בתי דין רבניים, וכן נגד הדרישה לקיים כשרות באניות צי הסוחר.
שנים רבות הייתה עמדתן של מפלגות השלטון בנושא זה שחקיקה דתית אינה נחשבת כפייה, מאחר שהיא מוסכמת על רוב העם מטעמים לאומיים. למעשה היה ברור לכולם כי החקיקה הדתית היא בעיקרה כלי פוליטי שנועד להבטיח את יציבות הממשלה ואת תמיכתן של המפלגות הדתיות והחרדיות.

מפלגות שונות הרימו על נס את הטענות נגד הכפייה הדתית, ובצירוף הטענות נגד אי שירות החרדים בצה"ל, הם השיגו אי-אלו הישגים אלקטוראליים. שיא המאבק סביב הכפייה הדתית ניטש בכנסת ה-16, שבה נבחרה על רקע נושא זה מפלגת "שינוי" בראשותו של יוסף לפיד. הפער שהלך ונפער במציאות בין הסטנדרטים של הסטטוס קוו לנורמות הרווחות בעולם המערבי בתחום האישות, התחבורה הבידור והפעילויות המסחריות ביום המנוחה הרשמי, הביא רבים להתנגד להמשך שימור הסדרי הסטטוס קוו.

התרחבות המסחר בשבת הביאה אף היא להתגברות ההתנגדות וזאת על רקע אכיפת חוק השבת והרשעתם של מעסיקים שהעסיקו עובדים יהודים בשבת. בשנים האחרונות גם חוק החמץ, שבמסגרתו נאכפת מכירת חמץ בפרהסיה בימי הפסח, נחשב לחוק שיש בו ממד של כפייה.

הרב בקשי דורון: לבטל את חוק נישואין וגירושין
בשני העשורים האחרונים גובשו כמה הצעות שניסו לגשר על הפער שבין הצורך לשמר את דמותה היהודית של מדינת ישראל מחד גיסא, ולצמצם את הכפייה הדתית מאידך גיסא. בסופו של דבר אף לא אחד מהם הגיע לידי ישום. הבולטת שבהם היא אמנת "גביזון מדן" המתעסקת בארבעה נושאים: חוק השבות והמעמד האזרחי, נושא הגיור, מיסוד אפשרות לנישואין אזרחיים והגדרתה של השבת יום מנוחה ללא מסחר, אך יופעלו בה תחבורה ציבורית ומוסדות תרבות.
מתברר שההצעות הללו, שנחשבו למהפכניות ונועזות בשעתן, נעשו בשנים האחרונות לנחלתם של רבנים רבים בציונות הדתית הרואים בביטול החקיקה הדתית צו השעה. חלק מהרבנים דוגלים ברפורמה רק בחלק מהנושאים, וישנם כאלה החושבים כי הגיע הזמן לבטל את החקיקה הדתית כולה. כמעט כולם מסכימים כי לחקיקה דתית בעלת ממד כפייתי אין ערך אמִתי.

את הדברים הנחרצים ביותר בנושא זה אמר הרב הראשי לישראל לשעבר, הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון. לפני כשש שנים הוא חולל סערה כשקרא לבטל את חוק נישואין וגירושין ולאפשר נישואין אזרחיים במדינת ישראל:
"נוצר מצב שבו אנו משלים את עצמנו שיש כאן עם אחד, ושאנו מונעים התבוללות על ידי חוק נישואין וגירושין," כתב בשעתו הרב בקשי דורון במאמר בקובץ התורני "תחומין". "המציאות טופחת על פנינו. אני לא מכיר היום אדם שרוצה להתחתן עם נכרייה, ובגלל חוק נישואין וגירושין איננו עושה זאת. החוק היה אולי סמל למדינה יהודית לפני הרבה שנים… אולם כמי שישב בבית הדין – ובתוך עמי אני יושב – אני יודע עד כמה 'אין הצר שווה בנזק המלך'… יהודים לא-דתיים בזים לחוק הזה, עוקפים אותו ולא מתחשבים בו, ולצערנו החוק הזה הוא אחד הגורמים לתביעה של כפייה דתית. יש ציבור גדול שרוצה להתחתן ומרגיש שרק החוק הזה מפריע לו, והוא צודק."

נוסף על כך טען הרב בקשי דורון כי ביטול החוק הוא צעד מתבקש גם מבחינה הלכתית, מאחר שהמצב הנוכחי מרבה פסולי חיתון וממזרים:

"החוק הוא זה שיצר את כל בעיות הממזרות. אישה, גם אם לא נישאה בחופה וקידושין, היא עדיין יהודייה כשרה וילדיה יהודים כשרים. זה אמנם לא טוב ואסור, אבל זה עדיף מאשר לכפות עליה להיות אשת איש ואחר כך לאסור אותה, ולא מדובר במקרה אחד או שניים."

בריאיון שהעניק הרב בקשי דורון לביטאון תנועת "ציונות דתית ריאלית" לפני כארבע שנים, אמר כי אין להסתפק בביטול חוק הנישואין, אלא יש לפעול לרפורמות בתחומים נוספים. בין השאר קרא לבטל את החקיקה בנושא השבת, לבטל את הכפילות במוסד הרבנות הראשית ולסגור את המועצות הדתיות מאחר שבמתכונתן הנוכחית הן מלאות בשחיתות ובפוליטיקה. "חקיקה דתית יוצרת רק שנאה, קיטוב וריחוק", אמר הרב באותו ריאיון.
עם זאת הרב הראשי לשעבר איננו תומך בהפרדת הדת מהמדינה, משום שלדעתו אין משמעות למדינה יהודית שמופרדת בהגדרה מהדת היהודית.

הרב הא"ם הכהן: "אין לכפות נישואים דתיים"

הם הרב רא"ם הכהן, רב הישוב וראש הישיבה בעתניאל, טוען שאין לכפות נישואים דתיים על מי שאינם רוצים בהם. "ברור שהמגמה צריכה להיות שכולם יתחתנו באות ברית קודש. זה פשוט לחלוטין. אבל אם לא יהיה רישום של נישואי עריות, לגבר בעיית הממזרות כנגד זה בנישואים אזרחיים – הילד כשר. ולכן לא תועיל כפייה. יהיו יותר נישואים דתיים אם הם יהיו מתוך רצון ומתוך אהבה.

למעשה, המערכת כיום לא מונת בעיות של ממזרות.
"להיפך, היא מחריפה את הבעיות, גיוון שעד שמקבלים גט, אנשים כבר חיים עם בן הזוג החדש ולכן יש יותר ממזרות. מה שצריך לוודא הוא שלא יהיה מעמד לפירוק הקשר בלי גט. נחשוש לכ הדעות. אבל הגט הזה צריך להינתן בתוך זמן קצר ביותר. כלומר, כאשר יחליטו בני הזוג של פירוק השותפות, ילכו לבית הדין ויקבלו גט. לא יהיה כאן תהליך שידון בו בית הדין. כך נבטיח שאיש לא יוכל לערער על כשרות הילדים שייוולדו לאחר מכן."

הרב רא"ם רואה חשיבות בנישואין רבניים מתוך בחירה: "כשעם ישראל מרוחק, אנחנו צריכים לקרב אותו בדרך של אהבה. להערכתי, רוב הזוגות במדינת ישראל יירצו נישואים כדת משה וישראל, וזה יבוא מנקודת בחירה. במקביל צריך להגדיל את העגל של מסדרי חופות כמו ארגון צהר, שעושה את מלאכתם נאמנה."

אתה לא בעד נישואים אזרחיים אלא נגד כפייה. זה לא אותו דבר?
"האמירה ,אני בעד נשואים אזרחיים, היא אמירה אומללה. יהודי ירא שמים צריך להיות בעד חתונה כדת משה וישראל. אני לא בעד נישואים אזרחיים, אני נגד כפייה, כי כפייה לא מועילה אלא להפך, משרתת את ההפך הגמור. נכון שהתוצאה תהיה נישואים אזרחיים אבל חשובה נקודת המוצא."

מה עם הרישום של נישואים אלה?
"חייב להיות רישום מסודר לנישואים האזרחיים, כי צריך לדעת מי הילדים, ואם מדובר בפסולי חיתון. אם הם פסולי חיתון של לאווים זה דבר אחד, כי הם לא ממזרים, אבל אם הם פסולי חיתון של עריות – אז בוודאי שיש פה בעיית ממזרות והרישום נחוץ."

"להרחיק את הדת מהפוליטיקה"

הרב יהודה גלעד, רב קיבוץ לביא ומראשי תנועת "מימד", אינו מתלהב מהביטוי "הפרדת הדת מהמדינה", ובמקומה מדבר על "הרחקת הדת מהפוליטיקה". לדעתו, ההבשלה שקיימת כיום אצל רבים מרבני הציונות הדתית בנוגע לחוסר התועלת של החקיקה הדתית, היא ביטוי להחמצה של ממש.
"שנות התשעים היו חלון ההזדמנויות האופטימלי לפעול בכיוון זה," אומר גלעד. "אילו הייתה אז הסכמה רחבה של הרבנים והחקיקה הדתית הייתה מתבטלת, פניה הציבוריים של מדינת ישראל היו היום יהודיות הרבה יותר. הרבנים בשעתו סירבו לחתום על הסכמים כאלה כי הם טענו שהם לא יכולים לתת את ידם למצב שבו בתי קולנוע יהיו פתוחים בשבת. למעשה קיבלנו מציאות שבה גם בתי הקולנוע וגם מרכזי הקניות פתוחים בשבת, וחילול השבת גדול פי כמה וכמה. תסמונת קוצר הראות של הציבור הדתי פוגעת בו פעם אחר פעם. היום כל הרבנים היו חותמים בהתלהבות על הצעה כמו זו של אמנת כנרת או אמנת מדן-גביזון, אבל בינתיים פספסנו את הרכבת. להחזיר כעת את הגלגל אחורה, אחרי שנוצר מצב שבו 20% מהיקף המסחר בישראל נעשה בשבת, זה דבר שהוא על גבול הבלתי- אפשרי."

זה נוגע רק לשבת או גם לתחומים אחרים?
"זה נוגע לכל הנושאים. אין שום טעם בחקיקה דתית. במצב שבו אנשים במוצהר אינם מעוניינים להינשא כדת משה וישראל – אין שום טעם וגם אין שום דרך לכפות זאת עליהם. אדרבה, נישואין אזרחיים מוסדרים שיכללו הצהרה מסודרת של בני הזוג, כי הם אינם מעוניינים בקידושין על פי תורה, גם ימנעו בעיות הלכתיות במקרה של גירושין. עם זאת אני גורס כי יש לשמר את חוק השבות וחשוב שיהיה גיור ממלכתי. בנוגע לרבנות הראשית, הייתי משמר את המוסד הזה מבחינה אידיאולוגית. למעשה הרבנות הפכה למעוז חרדי, וככזאת אין לה זכות קיום מאחר שהנזק שהיא גורמת רב מהתועלת. אני כן חושב שלמדינה יש אחריות לשימור הזהות היהודית באמצעות תקצוב תרבות יהודית ואחזקת מוסדות חינוך יהודיים. במדינות שבהן קיימת הפרדה בין דת ומדינה, הרשות איננה משתתפת באחזקת מוסדות דת. במדינה יהודית אני חושב שאחזקה שכזאת היא דבר ראוי. בעיניי זה אפילו אינטרס מאחר שראוי לעודד לימוד תורה כמרכיב של זהות בכל המגזרים ובכל שכבות הגיל. לצורך העניין מוסדות לימוד חילוניים שעוסקים בלימוד מרכיבי זהות יהודיים צריכים להיות מתוקצבים בדיוק כמו ישיבות."

"אז תשנו!" – פסק אברי גלעד בנחרצות לרב הצעיר שהתראיין בתוכניתו. הרב, השיא הומו ולסבית דתיים ואברי לא הצליח להבין מדוע שלא יצעד את הצעד "הקטן" הנוסף וישיא גם את בני אותו המין הנמשכים זה לזה. אחרי ככלות הכל – אנו חפצים בתא משפחתי בו שוררת אהבה, לא?

אלא שכאן, בדיוק בנקודה הזו, נמצא ההבדל בין המכפיפים עצמם לשושלת ההלכה לדורותיה, אלו המכונים כיום 'אורתודוכסים' – לבין אלו המכנים עצמם 'חילוניים' ועמם אף רוב המסורתיים.

שורש ההבדל הוא בשאלה מי עובד אצל מי, אני אצל א-לוהים או א-לוהים אצלי.

לרובו המוחלט של הציבור בישראל, חשובה מאוד שמירת זהותה היהודית של המדינה. שחיקת הזהות על ידי גורמים מבית, וסימן השאלה שהתעורר בעולם (כתוצאה מאי הבהירות הפנימית) בדבר עצם הצורך והלגיטימיות לקיומה של מדינה יהודית על פני הגלובוס, יצרו תגובת נגד בריאה. הציבור בישראל מבקש להתכנס מחדש בתוך זהותו היהודית.

לא הדתית! היהודית.

האדם מחפש משמעות, העם מחפש משמעות – אין קיום בלי משמעות, אין משמעות בלי זהות ואין לישראלים זהות בלי יהדות.

אנו נמצאים בפתחה של תקופה היסטורית – מרגשת ממש, תקופה שבה כולנו יחד נחתור ליצירת זהות יהודית רחבה ומשותפת, מתוך אינטרס משותף, רצון כנה ובלי כפיה. כדי שהמשימה תצלח בידנו – עלינו להבין שאין אדם או זרם המחזיק בכיסו את כל החלקים של ה'פזל'. אנחנו צריכים את כולם. הדתיים צריכים להבין ולכבד את העובדה שחזרת עם ישראל אל ההיסטוריה צריכה הייתה להיות מובלת על ידי ציבור שאינו שומר מצוות, משום שקצב התחיה הלאומית מהיר היה בהרבה מקצב התפתחות והסתגלות ההלכה למציאות החדשה/ישנה.

החילוניים לעומתם,  צריכים להבין שאין יהדות בלי א-לוהים. כשאברי דרש במפגיע מן הרב לפעול בניגוד מוחלט לצווי הא-ל בתורה –  ציווי שאינו מותיר מקום לשום פרשנות אחרת – ייצג אברי באותו רגע את חוסר ההבנה של הציבור החילוני את העניין הזה.

הרציונל של הציבור המאמין הוא שתי הדיברות הראשונות. "אנוכי ה'" – כלומר האמונה בא-ל, ו "לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני" – כלומר הא-ל הוא במרכז, שום אליל לא מחליפו שם – גם לא האדם עצמו. המאמין חפץ בקיום רצון הבורא כפי שנמסר מדור לדור מאז מתן תורה במעמד הר סיני.

בכדי לייצר כאן זהות יהודית אותנטית ורלוונטית – אנו זקוקים לטוב שבשתי הגישות. שום דבר טוב לא יצמח אם גישה אחת תנסה למחוק את השנייה.

"בנים אתם לה' א-לוהיכם" (דברים פרק י"ד)

"קיומם של היהודים הוא העדות לקיום הא-ל"  (ג'ון באטיס דה-באיה)

חזקה על אבינו שבשמיים, שהחתירה המשותפת והכנה של בניו – גם של אלה שאינם מאמינים בו -  לביסוס הקיום והזהות היהודית, תעלה יפה ויחד נגבש את זהותה היהודית של ישראל עבור הדורות הבאים.

הצורך להתמסר ליעדים משותפים מחייב גיבוש שפה משותפת שבה ידברו יהודים זה עם זה. אסף ענברי קורא ליצירת כור היתוך בין חילונים לדתיים

במדינת ישראל חיים שלושה עמים יהודיים המכונים "ישראלים": עם חילוני, עם חרדי ועם דתי-לאומי. הציונות נכשלה בגיבושם לעם אחד. המסקנה האפנתית היא שעלינו לוותר על רעיון כור ההיתוך למען "רב-תרבותיוּת". זה המודל הליברלי של "חיֵה ותן לחיות" – הוא נשמע נאור מאוד, אך הוא קטלני לציונות.

על שק החבטות של הפוסט-ציונים, דורשי הרב-תרבותיות, כתוב "דוד בן-גוריון". בן-גוריון המנוול ניסה לכפות כור היתוך על העדות והשבטים של חברת המהגרים. הוא לא הצליח בכך, אומרים הפוסט-ציונים, משום שלא היה סיכוי לרעיון עוועים זה, של דיכוי (הם אוהבים את המילה הזאת, דיכוי) הזהויות השבטיות הנפלאות בגיווּנן. לשיטתם הליברלית כל כור היתוך הוא מתועב מאחר שהרעיון הלאומי זר להם. "זהות" היא זהות אזרחית, ו"מדינה" היא ישות אזרחית. אזרחית, לא לאומית. לכן הם אינם ציונים. הם מכירים בתרבויות של קהילות, לא של עמים, לכן הם אלרגיים לַמונח "עם-ישראל". בעיניהם, מי שמדבר על עם-ישראל הוא ימני, לאומני, או אף פשיסט. ישראלי נאור כמוהם לא יאמר עם-ישראל אלא יאמר ישראלים. "אני ישראלי".

ישראלי יהודי? ישראלי ערבי? ישראלי חילוני? דתי? חרדי?

"מה זה משנה?" עונים הרב-תרבותיים. "הלאום שלך, הדת שלך, הזרם הדתי שלך – כל זה מגדיר בסך הכול שיוך קהילתי. כיוון שאתה אזרח במדינה, אזרחותך היא זהותך. הקנדי הוא קנדי, ואתה ישראלי."

לפיכך הם צוהלים מהתפרקות החברה למובלעוֹת תרבותיות. הם אוהבים לפרק. בן-גוריון אהב לבנות. לבנות זה "דכאני". הם שוכחים ש"חברה בסכנת התפרקות ממשית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של טיפוח ההבדלים בזמן שהמעט המשותף הולך ואוזל," כפי שכתב גדי טאוב (ידיעות אחרונות" 5.4.2004).

אכן, בן-גוריון נכשל בבניין האומה. אך הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית. האומה היהודית היא שצריכה כור היתוך, אך בן-גוריון, שלא הבין זאת, התיימר ליצור תחליף. מרוב שנאתו ליהדות הגלותית הוא לא תפס שיש הבדל בין כור היתוך לא גלותי לכור היתוך לא יהודי, וזאת הייתה טעות חייו. היה עליו לתפוס שתכלית הציונות, מעבר לתכלית ההרצליאנית הבסיסית, היא לעצב כאן זהות יהודית לא גלותית. היה עליו לתפוס שמדינת היהודים היא מדינת היהודי, לא מדינת ה"עברים".

למונח "עבריוּת" היו שלוש משמעויות נבדלות לחלוטין בתקופת היישוב. בן-גוריון ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" מקראית. רטוש ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" כנענית. לעומתם ביקש ביאליק ליצור "תרבות עברית" שתכיל את כל הרצף העברי-יהודי, מהתנ"ך, המשנה, המדרש והתלמוד, דרך שירת תור-הזהב בספרד, דרך רמח"ל, עד ספרות ההשכלה וספרות דור התחייה. לדעתו התרבות העברית לא נועדה להתבסס על הכחשת אלפיים שנות יהדות, אלא נועדה להעניק ליהדות מלאוּת שלא הייתה לה באלפיים שנות גלות. "אחינו בני הגולה רוצים לראות כאן אצלנו את החסר להם שם בחיי הגלות בחיים התרבותיים, הרוחניים והמוסריים," אמר ביאליק בשנת 1926. הוא ראה בשיבת העם מפזורותיו לארצו ולשפתו את גאולת היהדות, ולא את השיבה אל זהות קדם-יהודית כלשהי. היהדות, קיווה, תהיה סוף-סוף תרבות חיים שלמה, לא רק דת שהתקרשה. היא תהיה תרבות עברית.

ה"עבריות" הכנענית שהציע רטוש קסמה רק לקומץ צעירים רדיקלים. ה"עבריות" היהודית שהציע ביאליק קסמה לחוגים רחבים הרבה יותר, אבל רק ה"עבריות" המקראית של בן-גוריון הונחלה ממלכתית לילדי ישראל. אמנם ה"עבריות" המקראית הזאת הייתה יאה לצברים "מלח הארץ" כמו דיין, אלון ורבין; אך כזהות לאומית, היא הייתה הזיה. רוב העם לא התחנך בנהלל ובכדורי, לא רכב על סוסים ולא דהר על היי הג'יפ. רוב העם היגר לכאן מקהילות מסורתיות, וגם היום רוב העם מגדיר עצמו מסורתי. מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי ערך ב-1994 סקר בענייני אמונה וזיקה למסורת.56  אחוז מהנשאלים אמרו שהם מאמינים בלב שלם במתן תורה בסיני, ורק 15 אחוז מהנשאלים אמרו שאינם מאמינים בכך כלל. כמעט 80 אחוז צמים ביום הכיפורים. מהו "הרוב החילוני", אם כך ענו הנשאלים?

כור ההיתוך ה"עברי"-ממלכתי של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטטוס-קוו. הוא לא ניסה לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע זהות לאומי משותף כלל. במקום גישור הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי. הסטטוס-קוו שימש מפלט מהאתגר הציוני שהפחיד את כולם, חילונים כדתיים. החילונים פחדו ופוחדים מהיהדות, והדתיים פחדו ופוחדים מהמודרניוּת. שני המחנות פחדו להיפתח, להכיר ולהעשיר זה את זה וליצור בסבלנות תרבות רב-ממדית.

רב-ממדיות איננה רב-תרבותיות. ה"עבריות" של בן-גוריון הייתה חד-ממדית (חילונית-אשכנזית, "ישראלית" בלי רוב העם), ובדיוק משום כך הולידה רב-תרבותיות. היא אפשרה לכל מגזר להשתבלל בתוך עצמו. אילו הייתה רב-ממדית – אילו הייתה יהודית – היא לא הייתה סתם סטטוס-קוו המחופש לכור היתוך. אתה חרדי ואני חילוני וההיא דתייה-לאומית מבית-אל; לא למדנו באותה מערכת חינוך, לא חיינו על אותה הפלאנטה בכלל; מיותר לציין שלא חיינו זה עם זה, אלא זה לצד זה, זרים ומוזרים. בחסות הסטטוס-קוו תמיד חמקנו זה מזה ודיברנו זה על זה בהתנשאות ובבורות.

אבי רביצקי העיר ש"הסטטוס-קוו התבסס על ההנחה המשותפת השגויה – שהתקבלה משני צדי המתרס – כי המחנה היריב נידון להתמעט, לדעוך, ואולי גם לעבור מן העולם." ("אלפיים" 14, 1996). הציפייה החילונית להתאדות הדתיים, הציפיה הדתית להתאדות החילונים, הייתה סהרורית בדיוק כַציפייה היהודית-ישראלית להתאדות הפלסטינים, וכציפיית הפלסטינים להתאדות היהודים.

כל הזמן עסקנו בִדברים אשר נראו לנו דחופים וחשובים הרבה יותר מפגישתנו. עסקנו בביטחון עד מעל הראש; עסקנו בִקליטה ובבניית תשתיות; עסקנו בַוויכוח על גבולות המדינה; עסקנו בִמריבות על יעדי התקציב. כל זה היה ועודנו חשוב מאוד מאוד, אבל עיקר העיקרים הלאומי לא טוּפּל. רציתם חד-ממדיות? קיבלתם רב-תרבותיות.

אכן, בן-גוריון נכשל בבניין האומה. אך הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית

ב-1940 אמר ברל כצלנסון: "לרבים רבים הבאים אלינו – או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא-מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) – עדיין לא הפך החוף הזה בית. ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותו לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו." איך יהיה החוף לבית יהודי בלי יהדות? שימו לב שברל דיבר בדאגה לא רק על אלה ה"באים או מובאים אל חופינו", אלא גם על אלה "הגדלים או יילודים כאן" – צבּריו השזופים, ה"עבריים" של בן-גוריון. בית צריך לעמוד על יסודות. בית יהודי – על יסודות יהודיים. משום כך לא די באהבת המולדת, דרושה גם הנחלת "העולם הרוחני (היהודי, אלא מה?) שהצמיח אותה."

ברל, כמו ביאליק, פנה בדבריו אל הציבור החילוני שהתנכר ליהדות. הרב קוק פנה לציבור הדתי שהתנכר למפעל התחייה הציוני "צפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית," כתב ב-1920, "והיהדות של ארץ-ישראל היא הישועה עצמה." כלומר, צאו מהגלות – והוציאוה מלבכם. "החיים הממשיים של קדושת היהדות אינם מתגלים כי אם בשיבת האומה לארצה, שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחייה." לאמור: שיבת ציון איננה התחייה המבוקשת, אלא רק ה"מסילה" המוליכה אל התחייה. התחייה המבוקשת היא תחיית היהדות. "היסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החיזיון המתעלף (היהודי הגלותי)". היסוד המעשי – משמע חידוש ההלכה. ההלכה הגלותית, הגיטואית-קהילתית, סיימה את תפקידה עם שיבתנו לארצנו. הרב קוק דרש הלכה ציונית.

לא למדנו באותה מערכת חינוך, לא חיינו על אותה הפלאנטה בכלל; מיותר לציין שלא חיינו זה עם זה, אלא זה לצד זה, זרים ומוזרים. בחסות הסטטוס-קוו תמיד חמקנו זה מזה ודיברנו זה על זה בהתנשאות ובבורות.

מורשה חיה של עם אינה ניתנת לצמצום ל"עיקרי אמונה" או ל"שולחן ערוך" צפוד. במונחים של מורשה לא חשובה האבחנה הפלגנית, ההרסנית, בין "חילונים" ל"דתיים", אלא האבחנה בין מטפחים למזניחים.

המטפחים הם דתיים וחילונים מורַשתיים התופסים את ההווה כהמשכו של רצף חי. לדידם, הזמן הוא נהר, לא שלולית. הם חותרים בנהר ונהנים מעיקוליו. מים עומדים הם מים מעופשים, ולמטפחי היהדות אין עניין בעיפוש. יש להם עניין בחתירה, בהתקדמות, ובעיקר בחתירה האתגרית, המסוכנת, בקטעיו הסוערים של הנהר היהודי.

*

עלינו לצייד את ילדינו בארגז כלים שיעצב כאן מרחב ציבורי יהודי. המדינה תישאר מדינה חילונית, הרוב החילוני יישאר על כנו, אבל צורת החשיבה תהיה יהודית, ובזכותה יתרחש – או לפחות יסתמן – כור היתוך בין חילונים, דתיים וחרדים. אם ברצוננו לגבש כאן יעדים משותפים, עלינו לגבש תחילה שפה משותפת שבה ידברו יהודים זה עם זה. מערכת החינוך, ולא מערכת המשפט, צריכה לקבל עליה את קידום העניין.

"מחר" הפגיש חמישה צעירים –אנשי חינוך,
אקדמיה ויצירה– עם מקורות ההשראה התרבותית
שלהם. מתברר שתרבות עשירה לעולם לא מתה.

פרויקט מיוחד

ציונות:
"האומץ להיות יחיד"
אריאל לוינסון מקבל השראה מראשית הציונות

אריאל לוינסון גדל והתחנך במוסדות חינוך דתיים אורתודוקסים. הוא ממקימי הישיבה החילונית בירושלים ועורך טקסים חילוניים בארגון "הוויה". הוא מלמד ספרות במכינה בעין פרת ובאוניברסיטה העברית ושם הוא גם כותב דוקטורט בנושא "דפוסי חילון בראשית הספרות העברית".

מהו המאפיין התרבותי המרכזי של התקופה?

כל התורה כולה היא "האומץ להיות יחידים". בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה באירופה, מתחיל תהליך החילון וההשכלה. אם היום אנחנו חיים בעולם של פייסבוק ושל רשתות חברתיות כמו גם מהפכות חברתיות, אז שם היה מדובר במהפכות של יחידים, אנשים שקיבלו על עצמם החלטה, להתנתק ולמרוד במסורות בנות אלפי שנים. כל יחיד שהצטרף למהפכה הצטרף בודד.

באִטיות אותם יחידים הופכים לקבוצה שמעבירה את משקל הכובד הרוחני-ציבורי מהרב לאיש הספר. רק בסוף הדור של אותם יחידים, כאשר השטח רווי בקבוצות של יחידים מחפשי דרך – קומוניסטים, סוציאליסטים, בונדיסטים כמו גם יהודים שהחליטו להפוך לרוסים ולגרמנים, הגיעה גם הציונות ונתנה מענה לשאלה "איך אני יכול להישאר יהודי ללא דת או ללא קיום מצוות?" והפתרון היה החלפת הדת בלאום. בעם היהודי הרטוריקה של לאומיות מתחברת לשפה ולדיבור על ציון. החיבור הזה מעניק שורש היסטורי, נותן תחושה של קשר למשהו שהם ניתקו אתו את הקשר. זה נהפך לפתרון אמתי למצוקה של רבים ששאלו את עצמם "אם אני עוזב את היהדות המסורתית אז מה הופך אותי ליהודי?"

כיצד הקשר לתקופה זו משפיע על חייך?

מבחינתי המורשת של אותה התקופה היא אומץ – אומץ לחשוב על עצמך כיחיד. החשיבה הזאת היא השורש של החשיבה הביקורתית, להעמיד את עצמך כנגד הקבוצה שלך. גם היום חשוב מאוד שיישמעו קולות יחידים. לכאורה היינו אמורים להיות עדים למהפכת האינדיווידואל בחברה המערבית, וזה היה צריך לגרום לנו להשתחרר מהמסורת, אבל זה לא קרה. הכוחות המכפיפים חזקים היום הרבה יותר. הכוח של הקהילה הדתית ירד, אבל הכוחות של האקדמיה ושל התקשורת עלו ויצרו מסורת חדשה נוקשה. המטרה של מערכת החינוך בישראל היא ליצור אזרח ישראלי ציוני שתורם למדינה ולכן היא לא תציב בפניו שאלות קשות ולא תזרע ספקות. כיום, במובן מסוים, החשיבה הישראלית היא קבוצתית קהילתית וסקטוריאלית אך מצד שני הציבור החילוני, שמתחיל להפוך למיעוט החילוני הגדול בארץ, עדיין לא מסוגל להתאחד, להמשיך את המהפכה שהחל בה לפני 200 שנה ולשנות מן היסוד את יחסי  הדת והמדינה.

קבלה
"שפה וחיים"
אבישי בר אשר מקבל השראה מראשית הקבלה

אבישי בר אשר – דוקטורנט למחשבת ישראל במחקר ספרות הקבלה באוניברסיטה העברית

מה מיוחד בתקופת ראשית הקבלה בספרד?

אפשר לומר שהקבלה באה והציעה פרשנות רדיקלית לכל מושגי הערך והיסוד של השפה הדתית היהודית. מדובר בשפה חדשה פשוטו כמשמעו – שפה בעלת אוצר מילים חדש, סמלים חדשים ובמידה רבה גם תחביר חדש. דוגמה שרבים מכירים היא "עשר הספירות". הספירות הן מבנה מונחים מפותח שמזמין את האדם לשוחח על האל ועל האלוהות באמצעות מערכת רחבה של מסמנים, שמות רוחניים, והופך את השיח על האל מורכב הרבה יותר. מאז משך השינוי היסודי הזה הרבה מאוד אנשים, שהוקסמו למשל מהיכולת לדבר על המרחב הרגשי של אלוהים, ולהעשיר בעצם את מושג האלוהים. עבור הדוברים החדשים נהפכו בהדרגה שפות דתיות אחרות שהיו קיימות לפני כן לבלתי רלוונטיות.

גם היום סוד הקסם של הקבלה ב'רוחניות החדשה' נעוץ במידה רבה בשפה העשירה שהחלה להיווצר אי אז לפני יותר מ-700 שנה.

בני אדם מבקשים לחיות את החיים הדתיים בשפה הקרובה והרלוונטית להם. אם אתה קורא פרק בתנ"ך והשפה שלו לא מדברת אליך, מצד אחד אתה יכול לברוח ומצד שני לחפש משמעות אחרת, ואת זה הציעה הקבלה, ולא רק היא.

כיצד הקשר לתקופה זו משפיע על חייך?

העולם של הכוונות מעורר אותי לפעמים לתחושה יותר משמעותית של המעשים. יש ערך רב למחשבה שכל פעולה שאנחנו עושים מפעילה או מרעישה עולם בלתי נראה וגורמת לתיקון (או קלקול) של משהו. העולם הפיזי כמו מכסה על התרחשות עמוקה הרבה יותר שפועלת בו.

ובאופן בלתי מוסבר ופרדוקסלי כך מוענקת משמעות לכל אדם ואדם. גם אדם שכופר בקיומה של נשמה עלול להזדקק לשפה שתבטא עבורו את יציאת הוולד לעולם, שפה שתסביר את הפער בין מה שהיה מוכר לו עד עתה ובין מה שהופיע לפתע מולו בעולם. שפות דתיות מתוחכמות ועשירות מסייעות לחשוב ולהבין טוב יותר את שקורה. במקרה של תורת הסוד השפה מוסיפה מימד רוחני למעשים הגשמיים, שפה זו יכולה להועיל לנו בעולם שבו השפה ורוח השפה הן פיזיות יותר ויותר ורוחניות פחות ופחות.

לסיכום הייתי אומר שבתורת הקבלה יש מעין "הזמנה למחשבה" ובו בזמן גם "הזמנה לחיים". תפיסה רעיונית אבל גם מערכת מעשית, שמגבירה את תשומת הלב להתנהגות, לתנועה, למגע, לחיים. שפת גוף חדשה, שפת חיים חדשה. אם נניח בצד את הרתיעה ואת הפחד (המוצדקים), נוכל אולי לראות שאכן יש כאן אפשרות לפתח גם את השפה שלנו.

ימי הביניים
"שפה כגשר"
אלמוג בהר מקבל השראה מתקופת ימי הביניים בקהילות ספרד וצפון אפריקה

אלמוג  בהר – סופר משורר ופעיל חברתי. דוקטורנט לספרות בנושא "כותבי פיוט במאה העשרים וקשרים בין ספרות מזרחית חדשה ומסורות פיוט ושירת החול" באוניברסיטת תל אביב. גר בשכונת הקטמונים בירושלים. עובד ומלמד במכללות ספיר ועלמא וב"קהילות שרות" – עמותה הפועלת להנחלת מורשת הפיוט בארץ

מהו המאפיין התרבותי המרכזי של התקופה?

באותה התקופה רוב יהודי העולם חיים בעולם ערבי מוסלמי ומתרחש אצלם תהליך תרבותי של ערביזציה, לכן הם נקראו בלשון הזמן "מוסתערבים". בהדרגה הקהילות היהודית במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאנדלוס מאמצות את הערבית לשפת דיבור ולאחר מכן לשפת התרבות הגבוהה, הן בקודש והן בחול. המפעל הלשוני הדתי החשוב הראשון הוא "תפסיר רס"ג", תרגום התורה לערבית-יהודית ספרותית. גם הפילוסופיה היהודית והבלשנות העברית מתחילות להיכתב בערבית – את הכתבים בפילוסופיה כתבו חכמים כמו רס"ג, יהודה הלוי והרמב"ם. חשוב לזכור כי באותה העת גם כתיבה בלשנית נחשבה לקודש בשל טבע השפה העברית.

לטעמי המאפיין העיקרי הוא שהמיעוט היהודי שחי בתוך הרוב המוסלמי במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, חש שיש לו מצע תרבותי משותף עם הרוב – המצע של התרבות הערבית. דבר זה לא קרה בכל שלב אחר של ההיסטוריה היהודית, אותה היכולת של הקהילות היהודיות לחיות את היהודיות והערביות לא כשני אלמנטים נפרדים אלא כסינתזה עמוקה שבה היהדות היא ערבית והערביות היא יהודית, והאלמנט של הדיאלוג עם תרבות הרוב לא מבטל את התרבות הפרטיקולרית של היהודים אלא מעשיר אותה.

כיצד הקשר לתקופה זו משפיע על חייך?

מאפיין תרבותי שהשפיע על חיי הוא ללא ספק תחום הפיוט והשירה – המסורת של הפיוט החלה להיווצר בארץ ישראל עוד בתקופה שלפני עליית האסלאם. שינוי מרכזי בתחום הפיוט מתרחש במאה העשירית בדורו של רס"ג. אחרי תקופתו נוצרת שירת חול עברית בצורות ערביות שמשפיעה על שירת הקודש, והמסורת הזאת המשיכה באופנים שונים עד המאה העשרים.

השפעה רלוונטית נוספת מבחינתי היא האפשרות שבית הכנסת והעולם הדתי המזרחי הספרדי יהיו לגשר של הידברות עם המרחב הערבי – אתה רואה בירושלים כיצד בבית הכנסת המזרחי היה תהליך של קידוש חלק מהתרבות הערבית – דרך המוזיקה, המבטא, המילים ובסופו של דבר גם התיאולוגיה. מבחינת השמאל החילוני היהדות היא "בעיה" בקשר לתהליך ההשלמה עם העולם הערבי והמוסלמי, ואילו בעיניי היהדות היא החלק המרכזי שנושא את קשר הדם שלנו עם התרבות הערבית לאורך יותר מאלף שנה עד ימינו.

המשנה והתלמוד
"תוכל גם אתה כך לשוט"
אסף קרסיק מקבל השראה מספרות חכמי המשנה והתלמוד

אסף קרסיק הוא מחנך, מורה ומרכז מגמה לתורה שבעל פה ולתנ"ך בתיכונים חילוניים, נגר, וגר במושב גמזו

מה המאפיין התרבותי המרכזי של התקופה?

התקופה שאני מדבר עליה היא בעיקר תקופת התנאים, זו תקופה שיש ממנה הרבה ספרות ותיעוד, אך היא אינה מגיעה אלינו ישירות, אלא דרך כתבים שנכתבו ברובם רק חמש מאות שנה מאוחר יותר, בסוף תקופת התלמוד. תקופת התנאים מתאפיינת באופייה המופרע באופן סמוי ובאיחוד ההפכים שבה. בתקופה זו עסקו התנאים בארגון, בסידור ובקנוניזציה של התורה שבעל פה. לכאורה, נדמה למי שעובר מהמקרא הספרותי והמיתולוגי אל הספרות התנאית, שבכניסה למרחב זה נכנסים לעולם משפטי קר ולעולם של הגדרות, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. במבט משתהה יותר מגלים שהאופן שבו דנים התנאים בשאלות הרות גורל הוא חופשי באופן חריג ומופרע באופן מעורר השראה. זה מתחיל בתופעת המדרשים. המדרשים הם טכניקה פרשנית שבה ניתן לקורא חופש גדול מאוד של דו-שיח חופשי עם הטקסט המקורי, חופש שגם הקריאה הפוסט מודרנית של היום עוד לא מגיעה אליו. זה ממשיך בגילויים ספונטניים של הומור ובסיפורים אמיצים ואנושיים המשובצים בלִבם של עניינים רציניים ביותר. ההומור, הדמיון והפנטזיה מונחים בטבעיות לצד החוק.

כשמתבוננים ביצירות כמו המשנה והתלמוד, שהם כל כך עשירות, כל כך מפתיעות וכל כך שונות מדרך החשיבה הרגילה והתבניתית שלנו, מבינים שבשביל להוציא חיבור כזה אתה צריך להיות במצב תודעה משונה מאוד, משוחרר מאוד. אי אפשר שלא לראות שהאנשים שעיצבו אותו היו יצירתיים באופן חריג, ושהם הבינו משהו עמוק ורציני ביותר על הקיום האנושי.

כיצד הקשר לתקופה זו משפיע על חייך?

אני עוסק הרבה בתקופה זו באופן ספונטני. היא מעוררת בי את ההשראה לשוט איפה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. להרגיש חופשי לצלול לתוך מחשבות ולפגוש אותם דרך השכל, הדמיון והרגש באופן היצירתי שבהם הם עולים. אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, ולכאורה, נדמה שהכול בו חופשי ולא מוגדר, אך למעשה הכול מוגדר בבירור. תקופת התנאים זורקת אותי לעולם שבו אפשר לעמוד בבית משפט ולדון בעניינים הרציניים וכבדי הראש ביותר ובאמצע לספר בדיחה, לשיר שיר, או אפילו לשמוע בת קול משמים, ואלו יהיו טענות משמעותיות בדיון.

החיבורים בין החופשי למסודר, בין ההלכה לאגדה במעברים ספונטניים מעבירים בסופו של דבר את ההרגשה ואת המסר שאין הבדל אמתי בין הכאוס ובין החוק, החיים באמת בלולים מכל הפנים האלה, וככה אפשר גם לשוט אתם.

תנ"ך
"להיות מלכים חדשים"
קרני אלדד מקבלת השראה מתקופת מלוכת דוד בתנ"ך

קרני אלדד – מוזיקאית וזמרת, נכדתו של ישראל אלדד ממנהיגי הלח"י ומחבר 'הגיונות מקרא'

תקופת התנ"ך זו תקופה בת אלפי שנים, אילו היית יכולה לחזור לתקופה מסוימת ותחומה, לאן היית חוזרת?

הייתי חוזרת לתקופה של דוד המלך. כשאומרים לי דוד המלך הלב שלי מתרחב ואני חושבת על זהב, על הרחבת המלוכה, על משורר, על עם שיושב בארצו ועל נשמה אדירה. נראה לי שאם יש תקופה שחסרה בציבוריות שלנו זו תקופת המלוכה של דוד, בייחוד כיוון שאנשי העלייה השנייה, לוחמי הפלמ"ח, ואבות הציונות אימצו את התנ"ך וציטטו מתוכו, אבל לצערי זה ציטוט שטחי, נייר שמנופפים בו ואומרים "כבשנו ונישלנו ובוא נעלה למצדה". הייתי בכנס הפלמ"ח וכולם ציטטו מהתנ"ך קדימה ואחורה אבל הם היו גלותיים כל כך. הם לא יודעים להיות המלכים החדשים. הם מתנהגים כאילו הייתה מלוכה, הפסקנו לאלפיים שנה והנה חזרנו, אבל זה שקר. גידלנו תסביך שלא מתיר לנו למלוך אלא למצוא חן. יצאנו מהגלות אבל היא לא יצאה מאתנו.

אין לך חשש מפני הכוח של המלך? דוד המלך זה גם סיפורים אנושיים לא פשוטים

מלוכה זה דבר לא פשוט, והדבר הזה דורש את הקורבנות שלו כמו כל דבר גדול, אבל אין בררה, היום אנחנו מקריבים את הקרבן אבל בלי מלך. כל מערכת פוליטית היא מערכת אלימה. גם מערכת דמוקרטית רומסת את זכויות הפרט, תראה את גוש קטיף לדוגמה. כיום יותר מתמיד אנחנו צריכים את דוד. אנחנו  עם דפוק בעל תסביכים, וחסרה בנו היכולת לשלוט ולמלוך. המלוכה היא לא בשביל הכיף אלא דבר הכרחי בשביל לחיות ביער הזאבים שאנו חלק ממנו. רק מלך יכול לבנות בית מקדש ולאחד את העם סביב, ואגב מלך לא חייב להיות בשר ודם, אפשר להתחיל מהרגשת מלוכה פנימית. ולכן עיקר הפעולה שלי בעולם ביחס לתנ"ך זה לגור בתקוע. כי זאת ארץ ישראל. אני מחזקת את אחיזתנו בחבל ארץ שנוי במחלוקת שלא צריך להיות במחלוקת.

קהילתיות מתחדשת

מימי בני יעקב, הוא ישראל, התחלק עם ישראל לשבטים ולמשפחות. מבנה משפחתי וקהילתי זה אפיין את העם לאורך כל התהוותו וחייו בארץ ישראל, כמרכיב בסיסי מהותי ביצירת מסגרת לשכלול הקשר בין הפרט אל החברה ואל האומה. כמו כן, היווה המודל השבטי קהילתי עדות חיה לקיומן של מגמות חיים שונות בתוך מסגרתו של עם אחד.

בתקופת הגלות נשמרה הקהילה היהודית כמסגרת חזקה השומרת ומגנה מפני איבוד הזהות על ידי גילויי ערבות הדדית הדוקה ואחווה בלתי רגילה, שבאה לידי ביטוי במוסדות שפיטה עצמאיים, בפעילות תרבותית ובמתן צדקה לעניים.

בגילויו מחדש של המרחב הקהילתי בארץ ישראל אנו רואים קודם כול החזרה של רכיב חיוני בחיי האדם, רכיב מהותי במיוחד על רקע מגמות הניכור החברתי הגדול והיעדר המסגרת החברתית שיוצרת קשר חי בין אנשים. החזרה לארץ ישראל היא אמצעי ראשון במעלה לחיזוק ולשמירת הזהות הלאומית והערבות ההדדית גם בתוך עם ישראל כולו.

על המדינה לנקוט צעדים שיאפשרו את הקמתן של קהילות ארץ ישראליות. קהילות אלה יחזקו את הלכידות בתוך שכונות המגורים, יפחיתו את הניכור ויעודדו עשייה משותפת. כך תיווצר סביבת מגורים איכותית, שתקרין על החברה הישראלית כולה.

אהרון אריאל לביא, ממובילי גרעין שובה בנגב המערבי, פעיל בנושא קהילות יעוד:

"נושא הקהילות מורכב משני היבטים: קיום ויעוד. בהיבט הפשוט קהילה היא קודם כול צורך קיומי לאדם, ובוודאי ליהודי. אין דבר כזה להיות יהודי בלי קהילה. במובן זה, כל כפר או שכונה בעיר מקיימים מסגרת קהילתית כלשהי.

אני עוסק כיום בנושא של קהילות יעוד, קהילות שמראש מתגבשות סביב סדר יום מסוים ולא רק מצורך קיומי.

לאותו יעוד יש ביטויים שונים; אם מדברים על יהדות כתכלית חברתית-אנושית שהיא מעבר להנחת תפילין, אז זו בהכרח תכלית שתוגשם ברב-גוניות. יש כאלה שמבחינתם יהדות היא פולקלור, לאחרים תרבות, לאחרים מצוות, ולחלק גם תיקון עולם, לכן הרעיון הוא ליצור גוף לאומי מאוחד אבל מגוון.

היום הקהילות מתהוות מהמקום האינטימי, מהחיים הפרטיים. זה מתבטא במגוון האוכלוסיות: גרעינים תורניים, קהילות של הנוער העובד, קהילות סטודנטים, אתיופים וקווקזים שמתעוררים לטפל בקהילתם ועוד. כמו כן הקהילות מתעסקות במגוון תחומים: אקולוגיה, חינוך, עבודה עם אוכלוסיות נזקקות, עולים חדשים ועוד.

כיום יש כמאה קהילות מגוונות כאלה בארץ, ואני רואה בקהילות הללו חלק מתופעה לאומית שמגמתה היא חברות, וקשר אמתי שאינו רק דרך הטלפון והמחשב. חיבור זה יביא לשיפור החיים החברתיים והלאומיים בישראל."

כל אחד והשבת שלו

פסק זמן תרבותי

יום מנוחה שבועי הוא אחת התרומות החשובות ביותר של ישראל לאנושות. סגולתו של יום השבת באה לידי ביטוי בהיבטים שונים בחיי הפרט והחברה. אחד ההיבטים החשובים ביותר הוא מנוחה מעבודה, ובמרוצת הדורות נהפכה השבת ליום של לימוד ושינון של אוצרות הרוח היהודיים והאוניברסאליים ושל עיון בהם.

כדי לגבש את אופייה של השבת בישראל צריך לתת לכל אחד לקיים את השבת שלו כראות עיניו. אנו מאמינים שיש צורך עמוק שהחילוניים, המסורתיים והדתיים שבינינו יכבדו כל אחד את השבת של זולתו.

אנו מציעים שהשבת בישראל תהיה יום של מנוחה מעבודה, ותושבת בה הפעילות המסחרית השוטפת, וזאת לא על פי חוק אלא מתוך הסכמה והבנה שיום כזה תורם לכל אחד מן הפן האישי ומגבש את זהותה התרבותית של המדינה.

אם השבת תהיה היום של המשפחה, היא יכולה להשפיע רבות על איכות חיינו. המדינה צריכה לנקוט פעולות שיגבשו את המשפחה הגרעינית, כגון סעודה משותפת, טיול משותף וכדומה. זאת על ידי פעולות הסברה ופרסום.

אנו מציעים שהשבת תהיה פסק זמן תרבותי ומשפחתי לאזרחי ישראל. בצד גיבוש ה"ביחד" של המשפחה תתקיים פעילות תרבותית בקהילות השונות. הפעילות תתרכז סביב מתנ"סים או בתי כנסת – הם צריכים להיות פתוחים לפעילות תרבותית רצופה, ולהוות מוקד משיכה לצעירים ולמבוגרים בקהילה.

אזרחי ישראל יכבדו את רצונם של שכונות בעלות אופי דתי לא לנסוע ברחובותיהן בשבת, וזאת לא על פי חוק או מחסום פיזי, אלא על פי רצונם החופשי לכבד את אמונתו של הזולת.

נציגי המדינה יכבדו את יום השבת בארץ וברחבי העולם, ולא יקיימו במהלכו פעילות דיפלומטית רשמית.

שי זרחי, מוביל תכניות לימוד מסורת ישראל למנהיגי קהילות במדרשת אורנים וממקימי קהילת 'ניגון הלב' בעמק יזרעאל:

"השבת נחוצה כיוון שבה אנו מניחים את הוויות העולם הזה, העשייה והפרנסה, ומתפנים למימוש החיים – למשפחה, לקהילה, לסעודה, לתפילה, לחיי רוח. יש פה עניין של תפיסת זמן. השבת מאפשרת לאדם לחזור לזמן שנפשו באמת צריכה, לרוחב, לפנאי, לכל דבר שיש בו חיות שמחדשת אותו. לכן השבת היום חשובה מאי-פעם.

אני מחלק את ההתייחסות שלי לשבת באופן מעשי לשלושה ממדים: המשפחה, הקהילה והפרהסיה הציבורית הישראלית.

במשפחה ובקהילה החילונית מוותרים על השבת ועושים את כל מה שלא הספיקו במשך השבוע, כי אין שום איסורים הלכתיים, ולעניין זה הקהילה והמשפחה יכולות לעשות דברים גדולים – לתת לשבת מקום נעים הרבה יותר, איכותי יותר, רוחני יותר. היום יש קהילות רבות בארץ שמבדילות בין חול לקודש בקבלות שבת משותפות, בניגונים, בשילוב של המסורת והתרבות הישראלית החדשה.

מבחינת הפרהסיה הישראלית אני מודאג מכך שהשבת נהייתה ליום של 'שופינג' ושל קניונים. זה בעייתי מכל כיוון: מצד אחד העיסוק בשבת ממשיך להיות תועלתני, ומצד שני בעלי עסקים מעסיקים עובדים והללו לא זוכים לשבת."

מסורת מפוארת של צדק ומשפט

יישום הדרגתי של המשפט העברי

מערכת המשפט של כל עם משקפת יותר מכל דבר אחר את מהותו העמוקה ביותר. המשפט משקף את העמדות המוסריות, את האמונות והדעות ואת המגמה הנסתרת שיש בתשתיתו של כל עם. העיקרון המנחה של מערכת המשפט באימפריה הרומית היה "סדר באימפריה". לא צדק אלא סדר. כך למשל, על אותה עבירה היה בעל המעמד הגבוה נענש בתשלום קנס, ואילו העבד יכול היה להיות נידון למוות.

כיום מערכת המשפט במדינת ישראל מאופיינת בהשאלה של חוקים ושל עקרונות משפטיים מהעולם המערבי. חוסר הנחת שיש לרוב הציבור ממערכת המשפט נובע מ"ייבוא" זה. לעם היהודי יש מסורת ארוכה מאוד של מערכת משפט ושל חוקים, הלוא הוא המשפט העברי. הניכור כלפי המשפט העברי כיום יוצר מצב אנומלי: עם שלם בעל מסורת מפוארת של צדק ושל משפט מפנה עורף למהותו העמוקה ביותר.

אנו מציעים יישום הדרגתי של המשפט העברי במדינת ישראל. הצעד הראשון – שניתן ליישום מידי – הוא החלת המשפט העברי בענייני ממונות ונזיקין. לבתי הדין לדיני ממונות הקיימים כיום יש מעמד של בורר בלבד, ובצעד לא מסובך אפשר להפוך אותם לבתי דין רשמיים במדינת ישראל. עוד צעד שאפשר לבצע הוא העברת חוק בכנסת שיקבע שבית משפט ישראלי יהיה מחויב לפסוק על פי המשפט העברי אם הונח לפניו תקדים בנושא הנדון.

במקביל המדינה צריכה לצאת ביָזמות ממלכתיות שיקדמו את המחקר של המשפט העברי ואת התאמתו למציאות המודרנית.

אין ספק שצעד כזה ייצור הזדהות ואמון במערכת המשפט הרבה יותר מכיום, מאחר שהמתדיינים ידעו שהמשפט מתנהל על פי החכמה העתיקה של עם ישראל, העם שלהם.

ברוך כהנא, ד"ר למשפטים, עוסק ביישום המשפט העברי במערכת המשפט

"בנוגע למשפט האזרחי השלב הראשון צריך להיות הכרזה של הכנסת (בשיתוף עם הרבנות הראשית) שהמדינה מקבלת עליה את חוקי המשפט העברי כבסיס, ושעם זה כל חוקי מדינת ישראל מקבלים תוקף הלכתי בתור תקנות הקהל – דבר האפשרי מבחינה הלכתית. כך למעשה הדינים הקיימים יישארו על כנם, ולא ייווצר זעזוע כלכלי. במקביל יקבלו בתי הדין סמכות אכיפה, וידונו לפי חוקי הכנסת.

בשלב השני יתוקנו בהתאם אותם חוקים של הכנסת הסותרים בבירור את המשפט העברי.

יישארו על כנם כל החוקים שאין להם התייחסות במשפט העברי, כגון חברות וביטוח.

בשלב השלישי ישב צוות שיבחן אם אפשר להתאים יותר את החוקים הללו ל"רוח היהדות" – בהתחשב גם במחשבת ישראל.

בנוגע למשפט הפלילי בשלב ראשון הכנסת והרבנות הראשית צריכות לקבוע שהדין הפלילי במדינת ישראל מקבל תוקף הלכתי של "דין המלך", ובתי המשפט ימשיכו לדון לפיו. במקביל ייעשה מאמץ לקרב את "דין המלך" לדין הפלילי של התורה ול"רוח היהדות".

 

לימודי ליבה של התרבות היהודית

שדרוג מערכתי ומהותי של מערכת החינוך

המצב הנוכחי בישראל בנושא החינוך לא מאפשר דינמיות והתפתחות, ולא נענה לכמיהת הרוב המכריע להתחבר יותר משמעותית עם האתוס היהודי. הסיבה המרכזית היא שהאחריות על החינוך מוטלת על המדינה ולא על ההורים. המדינה כופה על ההורים לשלוח את ילדיהם להתחנך במסגרות על פי ראות עיניה, כשלהורים אין שום יכולת השפעה על התכנים או על צוות ההוראה. כשהמדינה לוקחת אחריות על החינוך בשם ההורים, היא חונקת את האחריות הפרטית וגורמת למצב שבו הורים חשים שהאחריות לחינוך איננה קשורה אליהם יותר.

יתר על כן: קביעת תכני הלימוד על ידי משרד החינוך גורמת למצב שרבים מההורים נאלצים לשלוח את ילדיהם למסגרות חינוכיות שאינן תואמות את השקפת עולמן.

לדעתנו המדינה צריכה לאפשר שוק חופשי של מערכת החינוך, כך שכל הורה יוכל לשלוח את ילדיו למערכת חינוכית הנראית לו על פי השקפת עולמו.

התוצאה תהיה שרובו המכריע של העם – שחשובה לו ההזדהות עם עם ישראל ועם השקפת עולמה של היהדות – ימצא את המסגרות החינוכיות המתאימות לו, ונושאי הליבה הללו יבואו לידי ביטוי מתוך בחירה וחירות.

יחד עם זאת, עד שיתרחש השינוי המהותי הנדרש, יש לפעול לגיבוש של תכנית ליבה שתיכנס למערך של לימודי החובה במוסדות החינוך. תכנית זו תכלול כמה נושאים:

1.       ההיסטוריה של עם ישראל החל מהיותו לעם ועד ימינו אלה.

2.       ספר הספרים – התנ"ך.

3.       פרקים נבחרים במשנה ובתלמוד.

4.       ספרות המחשבה היהודית, המוסר והחסידות.

לימודי הליבה של התרבות היהודית יחזקו את הזהות היהודית של אזרחי ישראל, יגבירו את הסולידריות החברתית ויעצימו את תחושת השייכות.

אורי נוי, מתכנת מחשבים, פתח תקווה

"אני בהחלט בעד שמערכת החינוך בישראל תאמץ במסגרת לימודי הליבה שלה נושאים כמו היסטוריה יהודית ותנ"ך. באשר ללימודי משנה ותלמוד, ספרות המחשבה היהודית, המוסר והחסידות – הלימוד יצטרך להיות בצורה שתתחבר אל התלמידים. הדבר היחיד שאני זוכר משיעורי התושב"ע שלי בילדותי הוא שאז חשבתי שתושב"ע הוא נושא משעמם ומיותר לחלוטין, ולא הבנתי למה מנסים ללמד אותי מקצוע כזה בכלל.

"מקובל עליי בהחלט שיחויבו לימודי ליבה בתרבות יהודית. המרכיב העיקרי חייב להיות ההיסטוריה והתנ"ך, קצת ידע בארכיאולוגיה וגם טיולים כדי להמחיש. שיהיה ברור שהתנ"ך הוא לא סתם עוד ספר אלא מציאות בשטח ממש.

"ובשורה התחתונה: אני בעד תרבות יהודית, זה מצוין, ובתנאי שלא תהיה גלותית. יהדות היא גם כאן ועכשיו, בעיקר כאן ועכשיו, לא רק שטעטל."

ד"ר מאיר בוזגלו טוען שחייבים לגבש אתוס חדש לעם היהודי שיתבסס על מושג הנאמנות לעם – מושג רחב שכוחו בעמעומו. ריבוי הפנים של הנאמנות יגבש אותנו לעם אחד ויש בו פוטנציאל יצירתי מבטיח. האם המסורתיות הספרדית המתונה חוזרת להיות אקטואלית?

אנחנו פוגשים את ד"ר מאיר בוזגלו בקפיטריה של האוניברסיטה העברית. ד"ר בוזגלו הוא ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, את הדוקטורט שלו הוא כתב על הפילוסופיה של המתמטיקה והלשון, אך בשנים האחרונות הוא עוסק בפילוסופיה של מושג ה"מסורתיות". הדתיים והחילוניים רואים במסורתיים אנשים שלא מסוגלים להחליט או להתחייב לאידיאולוגיה ברורה וחד משמעית, ודווקא בהם ד"ר בוזגלו רואה את הפוטנציאל לבניית אתוס חדש ומאחד לעם היהודי כיום. בספרו "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת" הוא עוסק בפילוסופיה של המסורתיות. בימים אלה הוא שוקד על הקמת תנועת "תיקון", שתאגד בתוכה חילונים דתיים וחרדים, ומטרתה היא בניית אתוס חדש בישראל על בסיס המסורתיות.

ד"ר בוזגלו, האם נכון לומר שבשיח הנוכחי היהדות מזוהה עם ההלכה?

"נכון. מזהים יהדות עם הלכה, בהשפעת השיח הדתי ואולי גם בהשפעת פרופ' ליבוביץ. אבל גם אם תגיד שיהדות זה תרי"ג מצוות זה עדיין רחב יותר מהאופן שבו השיח ההלכתי הלך והתמקם ונעשה צר ונוקדני. אתה יודע לעסוק בהלכות של שבת ולשכוח את המטרה – את יום השבת עצמו. אגב, החרדים דווקא לא נשארים רק בנוקדנות הזאת והולכים מעבר לזה: יש שם גם דעת תורה, אינסטנציה (מהות) שהיא מעבר להלכה."

האם אתה תופס את היהדות כתרבות?

"אני רוצה ללכת מעבר לתפיסה של יהדות כתרבות ומעבר לתפיסה של יהדות כדת. מבחינה מושגית יש אינטגרציה ביהדות בין עניין לאומי לבין עניין שיש בו שליחות – להיות יהודי משמעותו להיות בעל ייעוד. ברגע שהיהדות נהפכת רק לדת, אז לאדם לא דתי יש בעיה להיות יהודי, כי הוא כבר לא נספר למניין! לעומת זאת, הליכה קיצונית לכיוון הלאומי, כמו א.ב יהושע מולידה בעיות אחרות. תחשוב, למה שלא אהיה נוצרי יהודי אם יהדות היא רק לאום? כמו שיש ערבי נוצרי וערבי מוסלמי שיהיה יהודי נוצרי, יהודי מוסלמי ואולי גם יהודי בן דת משה. אלה שני הגורמים שמאיימים על מה שנראה לי הזהות היהודית לדורותיה."

בספרך 'שפה לנאמנים' אתה מדבר על המרחב החדש שהוא מעבר לדת הלאומית. האם אתה מוכן להרחיב בנושא?

"קודם כול אני מבקש יהדות מרובת פנים. אם אנחנו מדברים על היצירה היהודית אז יש לנו התנ"ך, המדרש, המשנה, התלמוד, הקבלה – מבחינתי הכול פנים. אני לא יכול לקבל תפיסות מצמצמות, למשל, התפיסה הלאומית יותר של הציונות המודרנית שהפכה את התנ"ך ליהדות וכל היתר לא חשוב. האם אנגלי יגיד שכיוון שיש להם היצירות של שייקספיר, כל השאר לא חשוב? אני מתנגד לזה מאוד כי אני חושב שאתה לא יכול לנתק חלקים נרחבים, כמו תורה שבעל פה, מעושר היצירה היהודי."

האם הכול מבחינתך זה יהדות?

"לא רק מבחינת היצירה ההיסטורית היהודית. צריך לתת למילה יהודי את המקום המגיע לה. איבדנו את זה. היום עושים הבחנות – דתי או חילוני – ואני לא מקבל את התפיסה הדיכוטומית הזאת. הייתי מעדיף הגדרות גמישות יותר, כמו – יהודי שומר מצוות אלה ולא שומר מצוות אלה, או היום אני שומר את המצוות האלה, ומחר אולי אשמור גם את אלה."

כאן אתה מגיע למסורתיות.

"נכון. אני מבקש לתת קול לזהות המסורתית, לתת לה מקום. במקום תפיסה דיכוטומית של דתי חילוני בוא נפרק את כל העניין ונשים את המושג השורשי ביהדות שהוא 'נאמנות'. מה זה נאמנות? איך אני מפרש את הנאמנות? יש עניין שההגדרה תישאר עמומה דווקא."

למה?

"כי אם נאמר שהכוונה בנאמנות היא להיות נאמן לשליחותו של העם היהודי, מיד נשאל מהי השליחות? התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות סגורה, אך היא יכולה להיות גם פתוחה. כאן יתעורר ויכוח שאני בעדו מאוד. אפשר גם לדבר על נאמנות לעם היהודי בצורה הפשוטה ביותר, וגם לזה יהיו פירושים: אני מבטא בחיים שלי את הנאמנות בצורה כזאת, בן גוריון ביטא את הנאמנות שלו לעם היהודי בצורה אחרת, החילוני בדרך משלו והחרדי בדרכו שלו. זה מושג שנותן לך קשת רחבה של זהויות במקום זהות דיכוטומית של או או. אם אתה עושה מהמושג 'נאמן' סוג עליון, כותרת, ואחר כך אתה רואה הכול כדטרמינציות שלו אז הוא מאפשר מגוון גדול יותר של זהויות. כל זהות תוגדר כפירוש מסוים של הנאמנות הזאת."

מדובר בשינוי מפליג של נאמנות ושל שייכות לעם היהודי שלא תהיה מבוססת על נאמנות דתית.

"זאת בדיוק המורכבות של הזהות היהודית – אני לא יכול להגיד לאף אחד אתה בחוץ. אבל לא רק שאני לא יכול להגיד לו אתה בחוץ, אלא אני מכיר בו כפירוש מסוים לנאמנות ליהדות שאולי אני לא מסכים איתו, אבל כולנו בפנים, במכנה המשותף של נאמנות."

כולם יהיו שם? גם הרפורמי?

"עד מקום מסוים, כן. אבא של יגאל אלון נתן לו אקדח לבר מצווה, כן? זאת הנאמנות שלך. היהודי צריך לשמור על עצמו."

לחילוני יהיה קשה לדבר על מושג של נאמנות.

"לא בטוח, לעתים הדברים האלה תופסים חזק מאוד. הרבה חילונים מאמינים בקב"ה בחיי היום-יום, ורובם ככולם נאמנים לזהות. יש גם חילונים שמרגישים תחושת שליחות, ויש כאלה שרוצים לגמור אותה לגמרי. אני לא מוותר על אף אחד."

מה מבחן הפוזיטיבי של הנאמנות?

"יש כמה דברים בסיסיים. קודם כול אני מוכן לשלם בעד הנאמנות הזאת. אני מוכן לשלם מחיר. אכפת לי מהעם היהודי. יש גם תחושת גורל משותף. דברים כאלה לא זורקים. מעבר לליבה הזאת יכולים להיות הרבה ויכוחים."

האם המסורתיות כנאמנות לא יכולה להיחשב כהנחה מוקדמת, כחוסר של חופש דעה?

"יש בשיח הסוציולוגי שיטות שרואות במסורתיות קדם-מודרניות, אבל המסורתיות שאנחנו מדברים עליה היא מודרנית לגמרי. כאן האדם אומר במודע "אני מסורתי", אחרי שהוא בחן את האופציות השונות. מבחינה זו גם פרנץ רוזנצוויג הוא מסורתי. נכון שזה מאפיין של ההוויה היהודית לפני המפגש עם המהפכה הצרפתית ועם שוויון הזכויות שיצרו את כל המחנאות. המסורתי הזה הוא לפני המחנאות, הוא משהו תמים ושלם. זה לא דור הכיפות הזרוקות או החזרה בתשובה. כאן אתה יכול ללכת פעם לפה ופעם לפה. באותה משפחה נמצא מישהו שילך לישיבה ומישהו שילך לאוניברסיטה, מישהו שיחמיר לכאן ומישהו שיחמיר לשם."

אתה בעצם מתאר משפחה מזרחית?

"זה לא מקרה שיהדות ארצות האסלאם מסורתית יותר, כי, כמו שאמרתי, בדיוק מה שקרה באירופה – הרפורמה, האורתודוכסיה, הבונד, הקומוניזם – לא קרה בארצות האסלאם. שם יהודי היה מושג מרכזי שהכיל את כל הניגודים בלי ליצור אווירה מחנאית כלשהי. היה מושג של כלל ישראל. הרב פסק לכלל ישראל ולא לקהילה שלו."

יש בדבריך אמירה פילוסופית שהשפה המודרנית המוגזמת, שמגיעה לפוסט-מודרניות המאופיינת בביקורת קיצונית, שומטת את הקרקע של מכנה משותף יהודי מתחת לרגליים שלנו.

"דקארט חשב שאנחנו צריכים למחוק את כל האמונה שלנו ולהתחיל לבחון בביקורתיות כל אמונה. השיח של הנאמנות אומר לא – אני לא דף חלק. אני לא דף חלק ואני לא רוצה להיות דף חלק אף על פי שיכולתי להיות דף חלק. יש פה סירוב כלשהו להיות דף חלק."

ואתה מאמין שכאן, בישראל, אפשר לשחזר משהו מאותה מסורתיות?

"כן. פתאום דווקא פה למסורתיות הזאת נמצא איזה טעם מחודש, בגלל שאנחנו פה ביחד שוב. יש לזה פוטנציאל למרות שרעיון המדינה מתנגד לזה."

כי אם המדינה מאחדת אותנו אז אין עוד צורך במאחד מהותי?

"יש אזרחות שכוללת גם יהודים וגם לא יהודים, והריבים מתקיימים במשחק הדמוקרטי, לכן אתה לא יכול להגיד שאנחנו פירושים שונים לנאמנות. אין כאן מרחב מוסכם שעליו מתרחש הוויכוח היהודי. זה יכול להביא לעם ישראלי, שזה דבר חשוב לעצמו, ואז כיהודי אתה נאלץ לומר שהניתוח הצליח אבל הפציינט מת."

אבל המדינה כאן, והיכן צריכה להתמקם המסורת?

"המסורת צריכה לקדם התחדשות יהודית שתבנה אתוס חדש, מאחד, ושתהיה קשובה כל כולה לעם היהודי ולדאגות הנוכחיות שלנו, כי על הדאגות ברובן נסכים."

על מה לא נסכים?

"לא נסכים על הרבה דברים, אבל נסכים שהחינוך במשבר, שיש בעיה של ביטחון לאומי, שהפערים החברתיים הם בלתי נסבלים, שזה לא תקין ששמונה משפחות ייקחו לנו ארבעים אחוז מההון. ההתחדשות היהודית חייבת להיות קשובה לדאגות האלה. אם היא לא תהיה קשובה לדאגות האלה ותגיד שזה "ביטול תורה" זו תהיה החמצה. אני מאמין שבהתחדשות היהודית יהיה הרבה מה לומר בדברים האלה."

וזה הכרחי בעיניך.

"מבחינתי זה להציל את היהדות. האתוס שהיה עד עכשיו התיישן והחברה בישראל צריכה אתוס חדש. האתוס הישן מיצה את עצמו והגיע לשוקת שבורה.

ה"תיקון" שבדרך

ד"ר מאיר בוזגלו הוא ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. ד"ר בוזגלו עוסק בשנים האחרונות במושג ה"מסורתיות", ורואה בו פוטנציאל לבניית אתוס חדש ומאחד לעם היהודי כיום.

בספרו "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת" עוסק ד"ר בוזגלו בפילוסופיה של המסורתיות. בספר זה הוא יוצא נגד תפיסות הרואות ביהדות ההלכתית את ההגדרה היחידה ליהדות. לשיטתו המסורתיות יכולה לגשר על הפערים בין הפלגים ביהדות כיום, ומושג הנאמנות יכול להוות בסיס מוסכם.

הוא בנו של ר' דוד בוזגלו, מגדולי פייטני מרוקו, והיה מבין יוזמי חידוש מסורת הפיוט בישראל, במיזמים "קהילות שרות" ו"ידידי, השכחת".

בוזגלו היה מבין מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים ולמחנות השונים בציבור היהודי, ואף חתם עליה עם שורה של אנשי ציבור מהימין ומהשמאל.

בימים אלה שוקד ד"ר מאיר בוזגלו על הקמת תנועת "תיקון". התנועה תאגד בתוכה חילונים דתיים וחרדים, ומטרתה לבנות אתוס חדש בישראל על בסיס המסורתיות.

בעולם המושגים הדתי והפולחני אחאב הוא עובד עבודה זרה סדרתי, אבל בעולם מושגים של מוסריות אנושית ומידות טובות אחאב הצטיין דווקא. הפער הזה מלמד אותנו משהו חשוב על היחס הנכון בין מדינה לדת.

סיפורו של אחאב שזור בסיפורו של אליהו הנביא. בסופו של ספר מלכים א' שתי דמויות אלו הן מעין שני צדדים של אותו המטבע, ולמרבה ההפתעה, אף על פי שבתחילת הסיפור אחד מהם נמצא במשבצת של החוטא המוחלט והשני נמצא במשבצת של נביא ה' הצדיק, בסופו של הסיפור אף אחד מהם אינו צודק לחלוטין ואף אחד מהם אינו טועה.

כאמור הסיפור מתחיל בהצגתו של אחאב כרשע האולטימטיבי (מלכים א' ט"ז):

ל וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו. 

לא וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ.

לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן.

לג וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת-הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.

כנגד המלך אשר מכעיס את ה' "מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו", עומד הנביא הזועם והקנאי (מלכים א' י"ז):

א וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל-אַחְאָב חַי-ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי.

בתגובה למדיניות הרשע של אחאב, מטיל אליהו הנביא חרם שמימי על ממלכתו של אחאב ומונע מהגשם לרדת. חשוב לציין שהמקרא אינו מציג פעולה זו כשליחות שהוטלה עליו משמים, אלא כיָזמה אישית שלו. בשלב ראשון אלוקים משתף פעולה עם אליהו:

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר.

ג לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.

ד וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם. 

ה וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.

אחרי שלוש שנים פונה אלוקים אל אליהו ומצווה אותו להפסיק את שביתת הגשמים שיזם. (מלכים א' י"ח)

א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן.

יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. 

אחאב מכנה את אליהו "עוכר ישראל". מהזווית הקלאסית של הסיפור, הביטוי הזה, המכוון אל אליהו, מפתיע מאוד, והוא חושף בפנינו זווית שונה לחלוטין שהייתה כמוסה עד כה – הזווית ה'חילונית'. אליהו הוא הדמות הטובה והצדיקה בעיניים 'דתיות' המזהות בעבודה זרה מקור לבעיות לאומיות. אולם בעיניים החילוניות שבהם אחאב מסתכל על המציאות, אליהו גורם למשבר כלכלי אדיר שפוגע קשות בישראל בגלל קנאות דתית, וזוהי נקודת המבט החדשה שאליה אנו נחשפים כאן.

אליהו מחזיר אותנו אל הפרספקטיבה הרגילה שלנו:

יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים.

כאמור אלוקים מצווה את אליהו להחזיר את הגשם ללא תנאים, אך הדבר לא פשוט לאליהו. הוא הרי הפסיק את הגשם כמעין חרם שנועד להשפיע באופן מעשי על מעשיו של אחאב, והנה אלוקים מצווה עליו להפסיק את השביתה שלו ללא תוצאות, בלי שאחאב הראה סימני חרטה על המדיניות שלו. על כן לא איש כאליהו פשוט יחזיר את הגשם כפי שנצטווה ללא שהוכיח את מה שרצה, והוא יוזם את האירוע המפורסם בהר הכרמל:

יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל.

כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. 

כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.

כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹקים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹקים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.

אליהו יוזם תחרות דתית בין אלוקי ישראל לבין הבעל, ובה הוא כמעט כובל את ידיו של אלוקים לעשות נס כדי להוכיח את עליונותו ולהימנע מחילול ה'.

כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.

ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס.

לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. 

לז עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית.

לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקים ה' הוּא הָאֱלֹקים.

ישנם דברים שאי אפשר לכפות בכוח ובאש. ישנם דברים, כמו אמונה וקשר לאלוקים, המתגלים לאדם בדממה דקה דווקא. מעשי האש הגדולים של אליהו אינם מקרבים את עם ישראל אל ה' משום שהם רצופים ביראה ובכפייה.

האירוע שיזם אליהו הצליח. העם נופלים על פניהם ונאלצים להודות שה' הוא האלוקים. רק לאחר מכן אליהו מוכן לאפשר לגשם לרדת:

מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי-קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.

השאלה הנשאלת עכשיו היא מה דעתו של אלוקים על יזמה חופשית זו של אליהו שלכאורה נחלה הצלחה. שליחותו המקורית הייתה דווקא להרפות מהתובענות שלו ולהחזיר את הגשם, והנה הוא ברעש גדול ובאש מן השמים היכה בנביאי הבעל ויצר יראת ה'. תגובתו של אלוקים למעשיו של אליהו אינה חיובית כלל. לאחר המעשה הזה איזבל, אשתו הגויה של אחאב, רודפת את אליהו. הוא בורח אל המדבר והולך בו לאיבוד. הוא מבקש את נפשו למות ומלאך האלוקים מציל אותו, נותן לו לאכול, ובכוח אכילה זו הוא הולך ארבעים יום וארבעים לילה עד שהוא מגיע להר סיני (מלכים א' י"ט):

ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. 

אלוקים מתגלה לאליהו בפעם הראשונה לאחר אירועי הכרמל, והוא פונה אליו בלשון קשה.

י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. 

אליהו מציג את קנאותו הדתית למצבם הרוחני של עם ישראל בתור האג'נדה שמובילה אותו למלחמתו באחאב. כל הדברים שעליהם קובל אליהו קשורים במובהק לדתיותם של עם ישראל ולענייניהם המוסריים והאנושיים. אליהו רוצה לכפות על עם ישראל אמונה באלוקים. ובכן, מהי תגובתו של אלוקים לתפיסת הכפייה הדתית של אליהו?

יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'.

יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. 

התשובה ברורה. לא ברוח ה', לא ברעש ה' ולא באש ה'. ישנם דברים שאי אפשר לכפות בכוח ובאש. ישנם דברים, כמו אמונה וקשר לאלוקים, המתגלים לאדם בדממה דקה דווקא. מעשי האש הגדולים של אליהו אינם מקרבים את עם ישראל אל ה' משום שהם רצופים ביראה ובכפייה. אם הדבר עוד לא ברור בשלב זה, מוסיף אלוקים ומצווה את אליהו סדרה של ציוויים מעשיים, והחשוב שבהם הוא כתב פיטורים לאליהו עצמו:

טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם. 

טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.

זאת הפעם הראשונה והיחידה שאלוקים 'מפטר' נביא. המקרא אינו מציג את אליהו כנציג ה'דתי' אל מול העמדה ה'חילונית' של אחאב. אמנם אלוקים חפץ גם שיעבדו אותו ויאמינו בו, אולם ישנם דברים שלא ניתנים לכפייה, ואי אפשר לשפוט את אחאב באמות המידה של המאמין כשהוא אינו מאמין.

האם מכאן ניתן ללמוד שאלוקים אינו מצפה מאחאב לכלום משום שהוא 'חילוני'? האם אין לאליהו מה ללמד את אחאב משום שהם לא מדברים באותה שפה?

על פי המקרא, אחאב גזר את דינו לא בחטאיו הדתיים הרבים, אלא דווקא בחטא האנושי האחד שלו. אחאב מתחרט חרטה של אמת על מעשהו, ואלוקים מנצל עובדה זו כדי ללמד גם את אליהו משהו

לאחר הסיפור הזה מופיע מפגש נוסף בין אליהו לאחאב סביב נושא בעל אופי שונה, ולמפגש הזה היו תוצאות שונות לחלוטין. לנבות היזרעאלי יש כרם צמוד להיכלו של אחאב. אחאב רוצה לקנות אותו ממנו, אולם נבות מסרב לוותר על נחלת אבותיו. אחאב המתוסכל חוזר הביתה זועף ומספר לאיזבל אשתו את אשר קרה. איזבל מרגיעה את אחאב ומבטיחה לו להשיג את הכרם. ביָזמתה וללא ידיעתו של אחאב היא מעלילה על נבות שקילל את המלך ואת האל, שוכרת עדי שקר שיעידו נגדו ומביאה להוצאתו להורג של נבות. לאחר שנעשה המעשה המכוער איזבל אומרת לאחאב שהוא יכול לרשת את כרם נבות, משום שנבות איננו עוד בין החיים. הפשע שנעשה כאן הוא פשע מוסרי אנושי חמור, ובו אחאב אינו חוטא לאלוקים, אלא חוטא לייעודו כמלך ישראל. כאן שולח אלוקים בעצמו את אליהו להוכיח אותו על כך (מלכים א' כ"א):

יז וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר.

יח קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. 

יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם-יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה. 

אלוקים מצווה את אליהו להוכיח את אחאב על החטא האנושי דווקא. חטא זה אינו חטא "דתי", כיוון שהוא מחוץ לשפה של מי שאינו מאמין כאחאב. זהו חטא אנושי, מעשה אי-צדק שאינו יאה למלך מזרע ישראל. מעשה שאכן נעשה בהשפעתה הישירה והמכרעת של איזבל בת אתבעל מלך צידונים, ונובע כולו מהנורמות הזרות לרוח המלוכה הישראלית – מלוכה צודקת המגנה על זכויותיו של הנתין ולא רומסת אותם ברגל גסה. לרוח זו גם אחאב מחויב, והאל שופט אותו על מעילה במחויבות זו. הפלא הוא שאת התוכחה הזאת אחאב מקבל מפי אליהו באופן מלא, בניגוד לכל התוכחות הקודמות שהיה נראה שלא נוגעות למצפונו של אחאב כלל:

כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט.

על פי המקרא, אחאב גזר את דינו לא בחטאיו הדתיים הרבים, אלא דווקא בחטא האנושי האחד שלו. אחאב מתחרט חרטה של אמת על מעשהו, ואלוקים מנצל עובדה זו כדי ללמד גם את אליהו משהו:

כח וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר. 

כט הֲרָאִיתָ כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ.

אלוקים מלמד את אליהו שיש דרך שבה אחאב מקשיב ועושה תשובה. יש תורה ודבר ה' הנוגעים אליו ואליהם גם הוא מחויב, ויש תורה שלא, ושום כפייה ורעש ואש לא יועילו בכך עד שתבוא השעה. בקרע הקיצוני בניהם, אליהו ואחאב מייצגים בצורה המובהקת ביותר את היחס בין הדת למדינה. המקרא מלמד אותנו בעדינות אך בנחרצות שיש צורך למצוא את השפה התורנית והיהודית שאליה גם אחאב מחויב, השפה היהודית של המדינה, שפת הצדק והנאמנות, במקום לכלות את כוחנו במלחמות על הדת שבהם התורה מפסידה גם כשהיא מנצחת – משום שלא ברעש ה'.